כיסוי לנזק ראייתי בביטוח חובה 

אורית פליבר הגישה תביעה נגד בעלי בית החולים שערי צדק עבור נזקים שנגרמו לשני ילדיה בלידתם בבית החולים.

עדותה של פליבר הייתה כמובן הכרחית במשפט. עדות במשפט נחלקת לשלושה. בתחילה מוסר העד את גירסתו במסגרת חקירה ראשית, בה הוא משיב לשאלות עורך דינו, או בעל הדין שהזמינו למשפט. לאחר מכן הוא עומד לחקירה נגדית של היריב, ולבסוף מגיע שלב ההבהרות של החקירה החוזרת.

במקום שהעד יעמוד על דוכן העדים וימסור את דבריו בחקירה ראשית, מאפשרים כיום דיני הראיות להגיש את העדות הניתנת בשלב החקירה הראשית בכתב, באמצעות תצהיר בשבועה. אלא שתצהיר זה לא נחשב כראיה קבילה עד שהמצהיר לא עמד בחקירה נגדית, על דוכן העדים.

על פי פרוצדורה זו, גם פליבר נתנה תצהיר עדות ראשית ומסרה אותו לבית המשפט. אלא שלמרבה הצער, לפני שהספיקה להיחקר על התצהיר על דוכן העדים נהרגה פליבר בתאונת דרכים.

עזבונה של המנוחה וילדיה התלויים בה, הגישו תביעה נגד מבטחי השימוש ברכב על "נזק ראייתי" העלול להגרם להם בשל מות המנוחה. לטענתם, קיים חשש שתצהיר עדותה הראשית של המנוחה לא יקובל כראיה בתביעת הרשלנות שהגישו נגד בית החולים, או שיגרע ממשקלו ללא חקירה נגדית של המנוחה על התצהיר.

בית משפט המחוזי בירושלים איחד את הדיון בשתי התביעות, זו שנגד בעלי בית החולים שערי צדק, וזו שנגד מבטחי הרכב . לגרסתו "אין אמנם זהות בין הנתבעים בשני התיקים, ואין אמנם זהות מלאה בעילות, אך מדובר בשתי תביעות נזיקין, בסוגיית נזק האמורה להתברר יחד ובשאלה של נזק ראייתי שעלולה להשפיע בשני התיקים".

ואכן במסגרת הדיון בתיק המאוחד, סירב בית המשפט לקבל את תצהיר עדותה הראשית של המנוחה כראיה בדבר נסיבות הטיפול בה בעת לידת ילדיה.

העניין הגיע עד לפתחו של השופט אליעזר ריבלין, בבית המשפט העליון. השופט ריבלין סבר כי לא מתקיים במקרה זה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. המנוחה לא נחקרה על התצהיר. לכן אין התצהיר קביל כראיה.

השופט ריבלין קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבל את תצהיר עדותה הראשית של המנוחה כראיה במשפט נגד בית החולים. המנוחה מצאה את מותה בטרם הוזמנה להעיד במשפט. בשל מותה,
המנוחה לא נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה. התצהיר אינו נחשב "מוגש" עד לשלב הראיות. התצהיר אינו יוצא מגדר עדות שמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו. לכן התצהיר אינו קביל.

אולם שונה המצב בתביעה שהוגשה נגד מבטחי הרכב בעילה של "נזק ראייתי".

על פי דוקטרינת הנזק הראייתי, מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם מעשיו שבאו בעוולה שללו מן התובע את היכולת או הסיכוי להוכיח את יסודות עילת התביעה שהפנה כלפי מי שגרם את נזקו הישיר.

עילת התביעה מתבססת במקרים אלה בדרך כלל על עוולת הרשלנות.

לטענת מנהלי עזבונה של המנוחה, מותה של המנוחה גרם להם נזק ראייתי הנובע מן הגריעה מיכולתם להוכיח את רשלנות בית החולים במסגרת תביעתם הראשונה.

אלא שמבטחי הרכב בתביעה השניה אינם מי שגרמו לנזק בתביעה הראשונה המבוססת על רשלנות רפואית.
עולה השאלה האם הם חבים ברשלנות ואם צריך וניתן היה למנוע את הנזק.

קושי מיוחד קיים בישום דוקטורינת הנזק הראייתי במסגרת הסדרים של אחריות מוחלטת.

"אלא שכל אלה מקומם בערכאה המבררת וכל עוד לא הוכרעו השאלות האלה, ומשבחר בית המשפט לברר גם את התובענה שעילתה נזק ראייתי, לא היה מקום למנוע, מראש, הצגת התצהיר כראיה", פסק השופט ריבלין.

השופט ריבלין מדגיש כי אין בהחלטתו כדי להתיר הגשת התצהיר כראיה לנכונות תוכנו, או לצורך הוכחת התביעה נגד בית החולים. התצהיר עשוי לשמש כראיה, אם בכלל, לעניין השאלה מה הנזק שנגרם משנמנע מהמנוחה להעיד.

לסיכום, השופט לא התיר את קבלת תצהיר עדותה הראשית של המנוחה בתביעת הרשלנות הרפואית מאחר והמנוחה נהרגה קודם שהספיקה להיחקר עליו. לעומת זאת, השופט התיר קבלת התצהיר כראיה בתביעה נגד מבטחי הרכב לצורך בחינת השאלה, האם מותה של המנוחה בטרם הספיקה להעיד במשפט הרשלנות הרפואית, גרם "נזק ראייתי" במשפט זה ומהו הנזק שנגרם.
מסמך 66